ספריית כפר ורדים

אלה ויהודר הם בוגרי מגמת אמנות המשרתים כיום בצה''ל.
בית ספר, צבא, מחאה חברתית, משפחה, אהבה, עם, מדינה, טבע, אמנות. זוכרים את העבר, חיים את ההווה ומסתכלים אל הלא נודע בעתיד.
הפה פעור, העיניים בוהות והשאלה נשאלת: ''נו... אז מה הלאה?''

דברי פתיחה בתערוכה של יהודר ואלה –
מפי האוצרת - אביבית גולן שוץ

אנחנו שמחים לארח אתכם בגלריית הספריה בתערוכה של אלה ויהודר. ראשית רציתי לאחל לנורית ונטע החלמה מהירה ולגתית - בהצלחה בתפקיד החדש בספריה.
בתערוכה זו אנחנו רואים מצד אחד צילומי אינסטגרם - פופולרים, מיידים, זמינים לכל אחד, נמצאים בכל מקום ויחד עם זאת וירטואליים ובעצם לא נמצאים בשום מקום.
מצד שני, רישומים במובן הקלאסי והמסורתי, רישום ישיר על דף הנייר, מקור במלא מובן המילה.
נזכרתי במאמר של ולטר בנימין: ''יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני'', שנכתבה ערב מלחמת העולם השניה. במאמר הוא בחן את השינויים שגרמו טכניקות שיעתוק, הצילום והקולנוע והשפעתם על מעמדה של האמנות בחברת ההמונים המתועשת.
בעידן השיעתוק אובדת ההילה של יצירת האמנות. ההילה היא תוצאה של ארגון היחס ליצירה, תחושת ''הכאן ועכשיו'', הנוכחות החד פעמית במקום בו היא נמצאת. אובדן ההילה משנה את תפישת הזמן והחלל, את המעמד המיוחד של ''המקור'' מול ה''העתק'' ומערער מושגים כמו ''מסורת ו''אותנטיות''.
בנימין טען שהשעתוק הטכני ששיאו בצילום הוא שלב חדש כך שאינו מהווה רק שכפול אלא הופך בעצמו ליצירת אמנות.
אני מאחלת הצלחה לאלה ויהודר בעתיד ולפי מיטב המסורת הפולנית: ''נו...מה הלאה?!

''ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים'': אלה מגדה - בכניסה לתערוכה
שם התערוכה בא מהשאלה שמעסיקה את כולנו בחיי היום יום - מה הלאה?
יום אחד במהלך הצבא, לקחתי עפרונות צבעוניים והתחלתי לצייר קומיקס. אחרי חמש שנים בהן הייתי עסוקה בשיעורי פיזיקה, לימודי רפואה ואמנות קלאסית במיוחד, יצרתי קריקטורות, קומיקס ושרבוטים שהפכו לייחוד שלי. מאז ציירתי רק בצבעוניות, בשובבות והשתדלתי ללכת עם זה כמה שיותר רחוק.
אחרי זמן קצר הבנתי שאני רוצה ליצור סרטים מצוירים בחיי.
גרמתי לעצמי לשנות את הגישה שלי, את רוב החרדות, היעדים והמטרות שהוצבו לי. רקחתי חלום ואני בדרכי להגשימו.
אל תתפשרו.
קחו חמש משאלות ילדות והגשימו אותם.
''קומו בבוקר, שאלו את עצמכם ''אם היום היה היום האחרון לחיי, האם הייתי מרוצה ממה שאני עומד לעשות?'' אם התשובה תהיה יותר מדי פעמים ''לא'', שנו משהו.'' (אמר סטיב ג'ובס)
אי שם בשנות ה - 70 נאמר - הישארו רעבים, הישארו שובבים.
אלה מגדה Ala03@walla.com

בדברי יהודר בפתיחה
אני רוצה להתחיל את דברי בקטע קצר שכתבתי :
נשר אחד, עם גוף גדול ונוצות בצבעים בוהקים, בדיוק הרגע נחת על צוק אי שם במקום הכי שקט שבעולם. החום מורגש בכל תא בגופו. הכתום של המדבר במאבק נצחי עם הצהוב של השמש והשתיקה... היא נשמעת בכל פינה.
הנשר נעמד בכל הפאר שלו וזוקף כנפיו, הוא מרגיש את הרוח דוחפת, עיניו מסונוורות והוא מתכונן להסתער על הנוף הפתוח ברעב תשוקתי. רגע לפני - הוא מסתכל אחורה, אל המקום ממנו הוא בא – המרחבים הפתוחים, כל כך גדולים אבל עם זאת כה ברורים. הוא זוכר כל פרט ממרכיבי חייו שהביאו אותו עד הנה, למרות שאת חלקם היה מעדיף לשכוח.
כשהוא בטוח שלקח כל מה שיכל מהעבר, הוא מסתכל למטה ומתבונן באדמה ובחול, אך כל מה שהוא רואה זה את ההווה של חייו. בראשו הוא שומע את כל הרעש, הקולות וההמולה שמרכיבים את חייו כרגע. הוא מכיר כל אחד מהם באופן אישי, עם חלקם היה רוצה להישאר ולהכיר יותר לעומק אך תם הזמן. הוא צריך להמשיך הלאה.
הוא מסתכל קדימה, מביט בטבע פראי וחסר גבולות אך כל מה שהוא רואה אלו רק צלליות מופשטות, כמו מצלמה חסרת פוקוס. הוא לא יודע מה מצפה לו בעתיד שלפניו, אך הוא מוכן לנסות. הוא בוחר לעוף קדימה, אל הלא נודע.

מסע בין שלושה שבילים המצטלבים פה ושם – הזיכרונות מהעבר, הלידה מחדש שבהווה והשאלות שבעתיד. כל כך הרבה שאלות מציפות כל אחד שעומד על צוק, בדיוק ברגע שסיים לגדול ורגע לפני שמתחיל לחיות. חלק מהשאלות כבר נענו וחלק עדיין בוערות, אך יותר מכל הוא שואל שאלה פשוטה – נו, אז מה הלאה?
היצירות המוצגות בפניכם בתערוכה זו, משקפות את המשקפיים בהם אני ואלה, שלמדנו יחד במגמת אמנות ומכירים כבר 6 שנים, רואים את החיים שלנו, בעת הזאת, בארץ הזאת. מוצגות פה שאלות של זהות, משפחה, עתיד, תפיסת עולם וחיים.
אף על פי שהתמונות מתאימות לכל הגילאים, הן דווקא חושפניות ואם תתעמקו – תגלו חלקים מהנפש שלנו המוצגים לראווה – למה? כי אנו מאמינים שכל מה שאנחנו מרגישים – לגיטימי, והאמנות שלנו היא להביע את הדברים האלה.
ליד רוב הדברים יש רציונל – שאני ממליץ לקרוא, אך אסביר בקצרה על חלק.
סדרה ''צילום אינסטנט'' המוצגת בחדר העיון, עוסקת בשני טרנדים עכשוויים.
הראשון, הוא ה- Instagram. אפליקציה בטלפון החכם, שלרובנו כיום יש. היא מצלמת, עורכת, מעצבת ומשתפת צילומים והכול רק בכמה ''קליקים''. היום – כל אחד יכול להיות צלם והצילומים אקראיים ועוסקים ביופי שביום יום. האם מדובר בזילות של האמנות, של הצלם? או שאולי דווקא ביצירת סביבה אמנתית פתוחה וחופשית? למה אנחנו מתעדים? בעידן שלנו, האם יש עתיד לאמנות?
השני, הוא ה''פסיכולוגיה החיוביות'' או ה''פסיכולוגיה בשקל'' – השם שהיא זוכה לו לפעמים. משפטים חכמים הם כבר לא רק נחלת הרבנים, זקני השבט או אבא ואמא. בכל מקום שתסתכלו, בספרים, ברשתות החברתיות, בסדרות הטלוויזיה – תמצאו עוד אדם המציע איזה לקח או מוסר השכל בעטיפה פואטית וקיטשית. חנויות הספרים מלאות בכתבי ''עזרה עצמית''.
אפשר להכריז: יש רוחניות חדשה. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול? או שאולי דווקא מדובר בחוכמת רחוב חדשה? תעשייה שמרוויחה מסבל או פעילות שמקדמת עולם טוב יותר?
על הקיר השני אלה מציגה שתי סדרות רישומים של דמויות מגוונות – אפשר לומר שהן שתי דורות של אותו רעיון. הסדרה הימנית, פרוייקט הגמר של אלה במגמה, מציג דמויות בעיניים של ילדה שיוצאת מהבועה ולפתע נחשפת לסיפורים חושפניים ומרעידים של מגדר, זקנה, ילדי עובדים זרים, סרבנות ונטייה מינית.
הסדרה השניה מתארת דמויות פופיות, לא מחויבות, שובבות, צבעוניות וצוחקות על המתבונן. זה הרגע בו אלה הבינה שזה בסדר לא להיות פרופסור לפיזיקה, והחליטה ללמוד אנימציה.
העולם שלנו השתנה. מובא כאן ניסיון לעמוד על השינוי ולאפיין במקצת את הדור שלנו. דור בעל נקודת מבט חדשה – הוא אופטימי יותר, חיובי יותר, פתוח ומקבל הרבה יותר. הוא רואה את העולם בצבעים חזקים וצבעוניים ומאמין שאפשר לשנות ושלחלום זה בסדר. אנחנו שומעים טענות רבות על הדור שלנו – הוא מכור לטכנולוגיה ואלכוהול, הוא אלים והוא שמן – אבל אם מסתכלים על קבוצות בעולמנו שעדיין שרויות במאות הקודמות, מגלים, לדעתי, שאמנם יש עוד מקום לשיפור, אבל הדור הוא דור של ''בני אור'' - אני אופטימי.
בכניסה אלה מציגה שני ציורים של נשים מתפללות. אלה מצאה את הדמויות בעיתון שחבר הביא לה כי חשב שיעניין אותה, היא לקחה על עצמה אתגר להתחקות אחרי האור, הקפלים, הצבעים ויותר מכל - הדמות. זה באמת עניין אותה, למה? כי זה שונה.
הפרוייקט ''מטמורפוזה'', המוצג מאחורי, קרוי על שם התהליך הביולוגי בו מ-גולם, נוצר זחל ולבסוף מתפתח פרפר. הפרוייקט נוצר במסגרת סיום מגמת אמנות באורט מעלות בהנחיית דליה בקר ואורלי ידען.
מוצג תהליך הכולל שלושה שלבים: מאדם הכלוא בתוך עצמו, לאדם המתפכח ומשתחרר ולבסוף לאדם שליו האוהב את עצמו. הוא מתמזג עם הטבע, כביטוי לחופש אותו הרוויח. תהליך שכל אחד יכול להזדהות איתו ולקחת לאן שהוא רוצה.
לסיום, אנחנו רוצים להודות לאמי על האמונה, התמיכה והדחיפה ועל היותה המורה לאמנות הכי כנה שלי. לאחים שלנו על העזרה בתלייה, למשפחות שלנו ולחברים. לדליה בקר ואורלי ידען על שלימדו אותנו אמנות מהי ועזרו לנו להתפתח. תודה לצוות הספריה. ואחרונים חביבים - לכם שבאתם וקיבלתם את ההזמנה שלנו להציץ בעולמנו הפנימי. תודה ומקווים שתהנו.

יהודר: yehodar.s@gmail.com